בחודש יוני, 1954, התכנסו כמה אלפי תלמידי שכבות י"א-י"ב, באמפי תיאטרון טבעי בשייח' מוניס (כיום רמת אביב ואוניברסיטת תל אביב) כדי להאזין לנאום של דוד בן גוריון. "תלמידי ישראל. ההיסטוריה היהודית בזמננו מציגה לכם ולכל הדור הצעיר בישראל שאלת גורל: קריירה או שליחות? ...דמות האדם בישראל פירושה קודם כל - דמות הנוער בישראל, יכולתו היוצרת יוזמתו החלוצית, נאמנותו לשליחות שהטילה עליו ההיסטוריה בדורנו. נוער קרייריסטי, שעיניו לבצע, לחיים ריקים, לרווחים קלים, לקיום פארזיטי (טפילי), - נוער כזה יהווה הנשק הסודי של אויבינו, בו יכריעו בנקל את עם ישראל. אתם תלמידי בתי הספר התיכוניים, גם אלה מכם שנולדו בגולה ובאו בילדותם ארצה, התחנכתם בשנות התבגרותכם בשנים הקובעות אופיו של אדם, באווירה של עצמאות ישראל, ואין כל הכרח, ואין כל טעם שהליקויים, הפגימות והמידות הנפסדות שדבקו באדם הגלותי באשר חי בנכר, בתלות - יוספו להתקיים בתוככם. אתם הדור הראשון לגאולה, ו"אצילות מחייבת". עליכם לשמש דוגמה של דור יהודי חדש, חופשי מכל נגעי הגלות, של דור בן-חורין, יוצר, נועז, מעפיל, עומד בגבורה בפני כל צר ואויב, יודע להשתלט על איתני הטבע, להפריח השממה, לכבוש הים והאוויר, לעבוד ולייצר למען האדרת עצמאות ישראל ולעצב חברה עברית חדשה שלא תבייש עברנו ולא תכזיב כיסופי הגאולה המשיחיים של דורות. עליכם להניח היסודות הנאמנים לעתיד האומה והמולדת ...בהקמת המדינה עלינו על הר תלול. אין לנו עוד הברירה לעמוד במקומנו: או שנתגלגל במורד עד לתהום, או שנתקדם במעלה ההר עד הפסגה. קיומה ועתידה של מדינת ישראל מותנים בהגשמת חזון הגאולה, החזון היהודי האנושי, במלואו. מדינת ישראל אמרה ברורות את דברה - לא בנאומים ובהצהרות אלא בחוקים אשר היא מחוקקת, ובשני חוקים קבעה המדינה דמות האומה הנכספת: בחוק השבות ובחוק החינוך הממלכתי. חוק השבות רואה בקיבוץ גלויות משימתה הראשונה של המדינה, וחוק החינוך הממלכתי קובע דמות האומה שאליה שואפת המדינה."

״דמות האדם בישראל פירושה קודם-כל דמות הנוער בישראל. יכולתו היוצרת, יוזמתו החלוצית, נאמנותו לשליחות שההיסטוריה הטילה עליו בדורנו. תעשו בעצמכם, בחייכם יום-יום, כל מה שהייתם רוצים שיעשה כל העם. תהיו מופת לעם בחייכם אתם. הדוגמא החיה היא המחנכת והנוער בישראל יעצב דמות האדם בישראל על ידי חיי מופת." – דוד בן גוריון את הקטע הזה מצאנו בתיקיית החינוך של אמיר מהמסלול, תיקייה אותה מילא, בתור אחראי החינוך הצוותי, בתכנים ערכיים, מעשירים ומלמדים ושממנה דלה בכל פעם קטע או שניים והעביר אותם לנו בדרך כזו או אחרת – סקירה גאוגרפית בסוף מסע, זמן פנוי בנסיעות לשבועות שטח ואפילו בתלייה במגורים... העיקר, ובמילותיו: "שלא נצא בורים". אמיר היה איש של תרומה, יוזמה, רצון להשפיע ולשנות מתוך דוגמא אישית ואמונה שלמה בדרך, חלוץ. במהלך המסלול, דרש מעצמו ומאיתנו להצטיין כפרטים וכקבוצה – בדרישה לעזור ולחייך לאנשים הסובבים אותנו, ובצמא התמידי לידע והבנה עמוקה של כל ניווט ומשימה. הכרנו אמיר שקול, אוהב אדם וטבע, מרצה מופלא על כל אבן, ציפור, נחל וכוכב שפגשנו בשבועות השטח הרבים... אמיר של סיפורים, על המשפחה ובעיקר על האחיינים, על ריצות הניווט, על המכינה ועל כל נושא שבער ברוחו ורצה לשנות, ממש כמו בקטע של בן גוריון.

אמיר התנדב בש"ש בניצנה טרם גיוסו, וסיפר לנו רבות אודות המקום ופועלו. ברוחו, נרצה להכיר את המקום בו אנחנו נמצאים. ניצנה היא קהילייה חינוכית-התיישבותית הנמצאת בפתחת ניצנה בלב המדבר. היא נמצאת כ-70 קילומטרים דרומית-מערבית לבאר שבע, סמוך לגבול בין ישראל למצרים והיא הקצה המזרחי ביותר של מדבר סיני. ניצנה שוכנת בצמוד לתל ניצנה, ולתחנת הדרכים הקדומה עוג'ה אל-חפיר, שהייתה לנקודת ציון חשובה ומהותית במהלך מלחמת העולם הראשונה ולימים במלחמת העצמאות. באזור שוכנים שאר יישובי פתחת ניצנה- קדש ברנע, כמהין, עזוז ובאר מילכה. סמוך לניצנה נמצאים אתרים היסטוריים רבים, מעבר הגבול עם מצרים למטרות מסחר, מתחם בסיסים צבאיים, בתי סוהר, ומתקנים ביטחוניים. ניצנה הוקמה בשנת 1986 על ידי אריה לובה אליאב (שעמד בראשה כעשרים שנה) ובסיוע המחלקה לעליית הנוער של הסוכנות היהודית בהנהגת אורי גורדון ואלי עמיר. על פי חזונו של אריה לובה אליאב, "ניצנה היא בית הספר לאהבת האדם ועתידו במדבר". קשה שלא להבחין בקשר הישיר בין קריאתו של בן גוריון לנוער הישראלי לבין חזונו של אריה לובה בהקמת ניצנה. בית ספר העוסק בעתיד מדינתנו ואנו בתוכה, אהבת האדם, אהבת הארץ והמדבר, שבילי ארצנו החוצים הרים וגאיות. כיום ניצנה מאגדת בתוכה מגוון תכניות חינוכיות- שלוש תוכניות שנת שירות, שתי מכינות, בית ספר לנוער בדואי, אולפן לעולים חדשים ועוד.

איתי עוגני, חבר לקומונה בש״ש בניצנה, כותב: ב01/08/2018 הכרתי את אח שלי. רצה הגורל ושנינו התחלנו ביחד שנת שירות ונגזר עלינו להיות קשורים בנפש זה לזה. ב-02/08 יצאנו לרוץ בפעם הראשונה, שם התגלה לראשונה הדבר שאפיין את מערכת היחסים שלנו מאז ומעולם ובכל תחום - אמיר ראשון. ואני מאחוריו מנסה לצמצם את הפער, הוא רואה לאן רצים ואני רואה את הגב שלו, הוא מנווט ואני באמונה מוחלטת אחריו. הדבר המעניין היה שאמיר תמיד ניצח אותי בכמה מטרים בודדים למרות שלשנינו היה ברור שהפערים בינינו מסתכמים בקצת יותר מזה, אמיר בחר להוריד את הקצב כדי שאני אוכל להרגיש שאני באמת מתחרה בו, כדי לדחוף אותי להיות קצת יותר טוב, גם אם זה על חשבונו. לקראת יום ההולדת שלו נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם אמיר יום אחד. כשהיינו בשנת שירות אמיר התמודד עם כאבי גב חזקים, יום אחד אחרי שהוא חזר מהרופא, הוא סיפר לי שחושדים שזה פריצת דיסק ושהוא מאוד מודאג מההשלכות. אני בתור ילד טיפש בן 18 תמכתי בו ושאלתי אותו אם זה מפחיד אותו שהוא לא יוכל להיות לוחם? הוא הסתכל עליי במבט תמוהה ואמר: 'זה לא כל כך מטריד אותי, אני רק מקווה שאוכל להרים את הילדים שלי יום אחד'. אמירי היה חושב על הדברים לעומק ובצורה רחבה. יודע לדייק מה הדברים החשובים באמת בחיים."