המחנה הגדול (געש) - בצל אמיר

תיירים / יהודה עמיחי

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון - "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מהתקופה הרומית". אמרתי בליבי - הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: "אתם רואים שם את הקשת הרומית? לא חשוב, אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה ירקות ופירות לביתו" את הקטע הזה, מצאנו בתיקיית החינוך של אמיר מהמסלול, תיקייה אותה מילא, בתור אחראי החינוך של הצוות, בתכנים ערכיים, מעשירים ומלמדים ושממנה בחר בקפידה בכל פעם קטע או שניים והעביר אותם לנו בדרך כזו או אחרת - תלייה בשירותים, סקירה גאוגרפית בסוף מסע, ערב טד צוותי או בכל הזדמנות שמצא לנכון. לאמיר הייתה את הרגישות הזו לאדם, אליה משווע יהודה עמיחי בשירו, הרגישות ששמה לב לאדם בתוך כל התפאורה. שמה לב לחבר לצוות ולא ל"תלק" הניווט לידו הוא עומד, כשם שיהודה עמיחי היה רוצה שמדריך הטיולים בשיר ישים לב אליו ולא לקשת הרומית שלצידה הוא יושב. היו לו לאמיר את הקשב וההתבוננות, לראות את החבר שלצידו. בתוך כל מסיחי הדעת והעומס בשירות הצבאי, לעצור ולשאול "מה איתך?", בהתעניינות וסקרנות אמיתית, מהלב. לראות את הבן אדם, את החבר שלצידו. הקשב הגבוה והסקרנות לא נעצרו שם, היה לו מבט על המציאות, שמסתכל על הדברים קצת אחרת, מכיוון לא מצופה ובעיקר, מקשיב למציאות שסביבו. לפניי ניווט, כשכולם מסתכלים על המדבר שלפנינו ומנסים להיזכר ולשנן את המקטעים הראשונים בסיפור הדרך, אמיר רואה את הזבל שנזרק על הכביש ליד, הולך ומרים אותו. כשכולם עסוקים ועמוסים בשגרה היחידתית, אמיר רואה ולא יכול להתעלם מהכאב והאתגרים בחברה הישראלית, מחפש ומוצא את דרכו להשפיע, גם בזמן השירות הצבאי. ובשבוע מתגלגל, כשהולכים עם 50 אחוז משקל גוף על הגב, והמבט של כולם באדמה, אמיר מסתכל למעלה, לצדדים, על הזוחל שמתגנב מתחת לסלע, על הצמח בצד השביל וכמובן על האדם שלצידו. מה איתו? איך הוא מרגיש? מה המחשבות שלו? הרי הוא אדם, הרבה לפניי שהפך להיות חייל. הנקודה בה בחרנו להקים את הרוג'ום הראשון הינה המחנה הגדול, פינת חמד תחת עצי האקליפטוס בסמוך לקיבוץ געש אשר הוקמה ותוחזקה במשך שנים רבות על ידי יוסי שורר ותלמידי בית הספר "אדם וסביבה". המרחב משמש מגוון פעילויות של טבע, חינוך ויצירה עבור מסגרות חינוכיות ומשפחתיות בגעש ובסביבה. מה איתכם? במה אתם מתבוננים כשאתם כאן? במחנה הגדול - בצל אמיר? מה תופס את הקשב שלכם? מה מעורר בכם סקרנות? האם משהו גורם לכם להרגיש התפעמות? או התרגשות? כשאתם מסתכלים על בריכת החורף הזו, הצמודה, או על חורשת האקליפטוס, מה אתם רואים? האם אלו הציפורים שתופסות את עיניכם? או אולי ראשני החפרית המצויה, השוחים במים? ומה עם השרף על גזע האקליפטוס? והעלים? אלו שעל העץ ואלו שעל הקרקע. ומה עם בתי הקיבוץ, תהיתם מי הקים אותם? ומתי? מהו סיפור חייהם? כל אדם מתבונן אחרת. אחד מביט רחוק אל ההרים והשני רואה קרוב, את החיפושית שעוברת בין רגליו. וכל התבוננות טובה, העיקר, כמו שלימד אותנו אמיר בחייו - להתבונן, להסתקרן, לחפש את העומק של הדברים. להתבונן בעצמך פנימה ומשם לצאת החוצה ולהתבונן בטבע שסביבך, ובתוכו, והכי חשוב, באדם שלצידך. בצילך ולאורך חבר.